"יוליוס קיסר" של וויליאם שייקספיר מספר על ההתנקשות ביוליוס קיסר על-פי התיאור ההיסטורי של פלוטרכוס, היסטוריון מהמאה הראשונה לספירה. רוב המחזה עוסק בברוטוס, אציל רומאי, ובניסיון לשכנע אותו להתנקש בקיסר. בתקופה זו רומא הייתה סוג של דמוקרטיה, כאשר יוליוס קיסר זוכה לפופולריות גבוהה ונבחר שוב ושוב למנהיג הזמני. קבוצת אצילים, החוששת מכוחו העולה ורוצה להגן על המוסדות הנבחרים, מתכננת להתנקש בחייו ולמנוע ממנו להפוך למלך וליסד שושלת. הם מנסים לשכנע את ברוטוס, הנמצא ביחסים טובים עם קיסר, להצטרף אליהם. ברוטוס הוא דמות חשובה מכמה סיבות: קודם כל, קיסר משמש לו כסוג של אב מאמץ, ואולי הוא גם אביו הביולוגי. בנוסף, הוא נצר למשפחה שהדיחה את המלך האחרון של רומא, מאות שנים קודם לכן, והביאה להקמת הרפובליקה הרומאית. ברוטוס הוא סמל.
האם מוצדק לנקוט באמצעים אלימים על-מנת להדיח שליט פופולרי? זו שאלה שיכולה להיות רלוונטית גם היום. הדילמה רק מחריפה בהתחשב בכך שקיסר הוא לא דיקטטור חסר-רחמים אלא מגן על פשוטי-העם מפני האריסטוקרטיה. על פני השטח, זה נושא המחזה. אבל למחזה יש גם נושא משני: הרטוריקה, אמנות הנאום והשיכנוע. בניסיונות לשכנע את ברוטוס להתנקש בקיסר, לשכנע את קיסר להגיע לסנאט או לחון את אחיו של אחד הקושרים, אמנות השכנוע שבה ומופיע. לכאורה, הסצינה המרכזית במחזה היא ההתנקשות בקיסר ("הגם אתה ברוטוס?"), אך הסצינה שמשנה את מהלך המחזה היא דווקא הסצינה שמגיעה אחריה, כאשר מרקוס אנטוניוס, מקורבו של קיסר, מקומם את העם כנגד המתנקשים ("רעי, בני-רומי, בני-ארצי!").
אמנות הנאום העסיקה את ההוגים הרומאים ואת הפילוסופים היוונים לפניהם. בדמוקרטיה היוונית לא רק בחרו שליטים בהצבעה, אלא גם חוקקו חוקקים וקבעו פסקי-דין על-פי הצבעת הרוב. היכולת להטות את דעת הקהל לא רק בנתה או הרסה קריירה פוליטית, היא גם קבעה אם אדם יחיה או ימות. בהקשר הזה, לא פלא שהפילוסופים עסקו בשאלה כיצד ניתן לשכנע את ההמון, ובאופן עמוק יותר - מה היא אמנות השיכנוע? לכאורה, בדיון כל אדם צריך להציג את עמדתו ואת העובדות, וההחלטה צריכה להיעשות על-פי הבנתו של כל אדם מה היא האמת. אבל יש אנשים שהם נואמים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, ויש אנשים המתגאים ביכולתם לשכנע אנשים להסכים לכל דיעה, נכונה או לא.
למה שאדם יסכים למה שהוא לא אמת? התשובה של אפלטון, דרך דמותו של סוקרטס, היא שיש דבר אחד שגורם להטיית המשפט: שוחד ("השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" במקורות היהודים). אנשים מוכנים להצביע כנגד הטוב הכללי כאשר זה משרת את הטוב האישי שלהם. אבל לא תמיד השוחד הוא ברור, לא תמיד מדובר ברווח ישיר מההחלטה. אנשים יסכימו עם החלטה גם למען שוחד ריגשי, בשביל להרגיש טוב עם עצמם. הם יסכימו עם מי שמדבר יפה (או נראה יפה) או עם מי שנחשב חכם, רק בשביל להרגיש חכמים בעצמם. זו אחת הסיבות שקשה לאנשים לשנות את דעתם: אף-אחד לא אוהב לגלות שטעה, ולראות את עצמו כטיפש. כך, אחת הדרכים "לשחד" אנשים להסכים עם דעתך, גם אם היא לא נכונה, היא להחמיא להם, לגרום להם להרגיש טוב עם עצמם - אם יסכימו לדעתך.
עד כאן התיאוריה: יש שתי דרכים לשכנע אנשים, להסביר להם את העובדות או לשחד אותם, וחנופה היא שוחד יעיל ביותר. "יוליוס קיסר" מספק הדגמה לכוחה של החנופה, המגיעה לשיאה בנאומים לאחר רצח קיסר: ברוטוס נושא נאום המצדיק את הרצח, וגורם לקהל לשבח את המתנקשים. אבל מיד אחריו נואם מרקוס אנטוניוס, מקורב של קיסר, נאום אשר משנה את דעת הקהל מקצה לקצה.
כוחה של החנופה עובר לכל אורך המחזה, הולך ומתגבר לפני שהוא מגיע לשיא. בתחילת המחזה עוד צריך לשכנע את ברוטוס להתנקש בקיסר: קסיוס, מי שמתגלה כראש הקושרים, עוצר את ברוטוס לשיחה אישית. ברוטוס, כזכור, הוא אציל ומקורב לקיסר, וסמל להפלת המלך הרומאי האחרון ובהפיכתה לרפובליקה. קסיוס שואל בזהירות את ברוטוס מדוע הוא נראה מוטרד, והשיחה פונה לקיסר ולאחיזתו בשלטון. ברוטוס מצהיר כי הוא אוהב את קיסר, אך לא היה רוצה לראות אותו הופך למלך. הוא שואל את קסיוס מה הוא הנושא שרצה לדבר עליו, ומצהיר:
שים נא לפני עיני כבוד ומות,
ובשניהם אראה בשיויון נפש.
(אני מצטט מהתרגום של יוסף ליבס. השפה קצת קשה והכתיב חסר - המקור מנוקד - אבל זה שווה את המאמץ)
ברוטוס מלא בכוונות טובות, ורואה עצמו כאיש של כבוד, הפועל למען הכלל. קסיוס משחק בדיוק על התכונות האלה על-מנת להחניף לברוטוס ולשכנע אותו להתנקש בקיסר. הוא מספר לברוטוס כי רבים מהרומאים מייחלים לכך שיפקח עיניו, ורומז למורשת שושלתו. הוא מתאר את קיסר כבן-אנוש ומזכיר את חולשותיו הגופניות (קיסר כנראה סבל ממחלת הנפילה). קיסר, אני ואתה, הוא אומר, כולנו בני-אדם שווים. אבל רק אותו העלו לגדולה והוא נחשב כאל, בזמן שאנחנו נשארים קטנים. על-מנת להשיב לנו את ערכנו, הוא רומז, צריך להפיל את קיסר. זו החנופה, שאומרת לברוטוס שהוא יישאר קטן אם לא יסכים עם קסיוס, אך יהפוך ענק כקיסר אם יסכים.
"על עולם צר זה, חברי, רכוב הוא
ומשתאים למקום-קבורה נקלה.
לא כוכבינו, ברוטוס יקירי,
ברוטוס וקיסר - מה בקיסר זה?
כתבם יחדיו: שמך ייפה כשמו."
בשביל לסגור את העסקה קסיוס שולח לברוטוס מכתבים אנונימיים, לכאורה בשם אזרחי רומא, המהללים אותו ורומזים על הסכנה בקיסר. קסיוס משחק על אהבת הכבוד של ברוטוס ועל הרצון שלו לפעול למען הכלל, בשביל לשכנע אותו שההתנקשות היא המעשה הנכון. כך החנופה מתגנבת בדלת האחורית, כשמתוך הרצון של ברוטוס לראות עצמו כאדם טוב וצדיק, הוא נופל למלכודת. בחנופה מסוכנת בעיקר למי שרוצה לראות עצמו כאדם טוב, שאינו פועל לטובת עצמו. דוגמא נוספת לכך היא כאשר הקושרים דנים בכך שייתכן וקיסר לא ירצה להגיע לקפיטול, מושב הסנאט ומקום ההתנקשות המיועד. אחד הקושרים מרגיע אותם, ומבטיח שיצליח לשכנע את קיסר דווקא בזכות שנאת החנופה של קיסר.
"אל תפחד; אם כך יחליט, אוכל
דב במראות, פיל בשוחות, אריה
וכשאמר כי מחניפים שנואים לו,
החשש של הקושרים כי קיסר לא יגיע לקפיטול מתגשם כשאשתו מנסה לעצור אותו. חלומות רעים, נבואות ואירועים על-טבעיים גורמים לה לחשוב שמשהו רע אורב לקיסר. קיסר מנסה לפטור אותה, לומר לה כי לא אדם כקיסר יפחד מנבואות, אך היא משכנעת אותו להישאר בבית - למענה. אז מגיע דקיוס, אותו חבר-לקשר שהבטיח שיפתה את קיסר להגיע לסנט. הוא מתחיל בהפיכת הפרשנות לאותות הרעים, ומסביר שהם לא מנבאים אסון לקיסר אלא גדולה. תושבי רומא השותים את דמו של קיסר בחלום לא מנבאים את מותו, אלא את הדרך בה יזין את רומא ויחיה אותה. ואז הוא שולף את הקלף המנצח: הוא מבטיח לקיסר שהסנט החליט להמליך אותו למלך היום, וחס וחלילה שלא יגיע בגלל חלום רע של אישתו. דקיוס מפחיד את קיסר באיומים שיראו בו פחדן.
קיסר הולך לסנאט מוקף בקושרים. בדרך עוד מנסה לעצור אותו אדם היודע על כוונותיהם, אבל קיסר מסרב לשמוע אותו. הוא מנסה לומר לו שהבקשה נוגעת לקיסר, אבל קיסר אומר כי דווקא הבקשות שנוגעות לו אישית מעניינות אותו פחות. קיסר, שכל-כך גאה בעצמו, ששואף להיות למלך, מתגאה ביותר בכך שהוא שם אחרים לפני עצמו. מקובל שכאשר קיסר יושב בסנט, הוא מקשיב לבקשות מהקהל. הבקשה הראשונה שמוגשת היא הבקשה של מטלוס קימבר לסלוח לאחיו, שהוגלה מרומא. זה התירוץ של הקושרים להתקרב לקיסר. הם כורעים ברך מולו ומתחננים למען מטלוס קימבר, אבל לא אדם כקיסר ייענה לתחנונים:
אולי תלהיב דם-אנשים שכיחים
כי דם כה-הפכפך זורם בקיסר,
מה-שמתיך שוטים: מליצות-חן,
זו שנאת החנופה שקיסר כל-כך גאה בה, ושמפילה אותו בפח. הקושרים מנצלים את הקירבה אליו בזכות התחנונים והכריעה מולו, ודוקרים אותו למוות. ההתנקשות גורמת למהומה בסנאט וכל הקהל נמלט. אחרי עשרים שנה של שלטון קיסר, מותו דומה לסוף העולם. המתנקשים, לעומת זאת, גאים בעצמם על החירות שהביאו לרומא, קוראים בקול "חירות, שיוויון ואחווה", ושוטפים ידיהם בדם קיסר כהוכחה למעשה האצילי שביצעו.
האדם הראשון שמבקש להיכנס לסנאט ולהיפגש איתם הוא מרקוס אנטוניוס, חברו ויועצו הקרוב של קיסר. זו הכניסה הראשונה של הנואם הגדול ביותר במחזה, ומופעי הרטוריקה והחנופה שיציג שמים בצל את כל מה שנאמר עד כה. כבר בבקשה שהוא שולח בפי המשרת הוא מכנה את ברוטוס "אציל, חכם, אמיץ, ישר". הוא נכנס בוכה ונסער לסנאט. הוא נראה כמתרפס בפני המתנקשים, משבח אותם על אצילותם וגבורתם, וכל אותו הזמן משבח גם את קיסר. המתנקשים לא יכולים לחלוק עליו - אחרי-הכל, הם הצהירו כי אהבו את קיסר, ורק למען טובת הכלל נאלצו לרצוח אותו.
מרקוס אנטוניוס לוחץ את ידי המתנקשים (כמו ב"איליאדה", שם פריאמוס מנשק את ידי הרקולס בבואו לבקש את גופת הקטור, בנו), משבח אותם ומבקש מהם בקשה קטנה: להביא את קיסר לקבורה, ולספוד לו על קברו. קסיוס, מי שהיה ראש הקושרים והמניע של ההתנקשות, חושש מכך ומזהיר את ברוטוס מכוחו של אנטוניוס להלהיב את ההמון. ברוטוס, בטוח בצדקתו, אומר שירשה למרקוס אנטוניוס לנאום רק אם יסכים למלא אחר מספר תנאים: הוא ידבר אחרי ברוטוס, יבהיר שהוא נואם בהסכמת הקושרים, ויתחייב לא לדבר נגדם אלא רק לספוד לקיסר. מרקוס אנטוניוס מסכים לתנאים, והקושרים יוצאים עם גופת קיסר אל ההמון.
המון העם מבולבל ודורש הסברים. ברוטוס מבקש את תשומת ליבם ונואם נאום שמסביר את מותו של קיסר ומרגיע את העם. הנאום שלו פשוט וישיר: הוא חוזר על אהבתו את קיסר וכי עשה את המעשה למען אזרחי רומי: "לא משום שאהבתי את-קיסר פחות, אלא משום שאהבתי את-רומי יותר. המוטב בעיניכם שקיסר יחיה, וכולכם תמותו בעבדות, משמת קיסר, ותחיו בני-חורין?". ההמון מקבל את המסר שלו, מריע למתנקשים וקורא להעניק לברוטוס כבוד כקיסר. ברוטוס מסרב בנימוס, ומורה להם להקשיב לנאום של אנטוניוס, שינאם אחריו ובהסכמתו.
הנאום ששייקספיר שם בפיו של אנטוניוס הוא מלאכת מחשבת של רטוריקה. הוא נואם תחת תנאיו של ברוטוס ואסור לו לומר רע על הקושרים, ובכל-זאת ברמזים, בחנופה, ולבסוף בשוחד ברור, הוא מצליח להפנות את דעת הקהל נגדם. הנה תחילת הנאום, ממנו השורה הראשונה מוכרת ביותר:
"רעי, בני-רומי, בני ארצי; הקשיבו:
באתי לקבור, לא להלל את-קיסר.
הטוב יש ועם-עצמותיו נטמן.
אם כך, היה זה חסרון חמור,
הנה הרמז הראשון: ברוטוס אמר שקיסר תאב שלטון, ו אם זה היה כך. אנטוניוס זורע ספק ומצביע על האשמים כבר בתחילת הנאום.
"כאן, ברשותם של-ברוטוס והשאר -
כי ברוטוס איש כבוד הוא, וזה דין
באתי לנאם בקבורתו של-קיסר."
אנטוניוס יחזור על הביטוי "ברוטוס איש כבוד הוא" לאורך הנאום, בציניות ובאירוניה גוברת. הוא מפנה נגד ברוטוס את התכונה בה הוא מתגאה ביותר, והופך אותה לכינוי גנאי.
אולם תאב שלטון לדברי-ברוטוס,
והלא מרקוס ברוטוס איש כבוד הוא.
שבויים רבים הביא עמו לרומי,
היתה זו תאות שלטון בקיסר?
תאות שלטון - חמרה נקשה יותר!
אולם תאב שלטון, לדברי-ברוטוס,
ואין ספק: ברוטוס הוא איש כבוד."
אנטוניוס מחזק את הספק בדברי ברוטוס, ותוך-כדי מזכיר את הרווח החומרי שזכו לו אזרחי רומי בזכות הצלחותיו של קיסר. כאן הקהל מתחיל להאמין לו ולפקפק בברוטוס: אם זה לא מאוד נכון שקיסר היה תאב שלטון, אולי גם דבריו האחרים של ברוטוס אינם נכונים? אולי ברוטוס הוא לא איש כבוד?
"דבר-קיסר אך-אתמול היה עומד
מול העולם: עכשיו הנו מטל כאן,
גמלתי רע לברוטוס, רע לקסיוס,
שבידיעת כלכם אנשי כבוד הם.
להם לא-אגמל רע; מוטב לי כי
ארע לנפטר, לי ולכם,
כאן אנטוניוס מחניף לקהל, וגם רומז לזעם ולמרד. הוא מעודד אותם לרחמים, מעודד אותם לקחת את הצד של קיסר, הצד של החלש הראוי לרחמים. הוא שם אותם, את פשוטי העם, באותו צד של קיסר כנגד ברוטוס וקסיוס האצילים. הוא גם מציב משוואה: או שיקרה משהו רע לברוטוס וקסיוס, או שיקרה משהו רע לכם. עכשיו אנטוניוס מתחיל לרמוז גם לשוחד ישיר:
"אך כאן יש-גויל שבחדרו מצאתי.
חותמת-קיסר בו; צואתו היא.
לו ישמעו העם תכנה של-זו, -
בדם-קדשו יטבל איש מטפחתו;"
אנטוניוס בונה מתח סביב הצוואה. הוא מדבר ומדבר עליה, וכל הזמן אומר שאסור לו להקריא אותה. הוא דוחה את קריאתה לרגע המתאים, ומעורר סקרנות כלפיה.
"המתינו, יקירי! אל אקראנה:
לא עץ אתם, לא אבן, כי בני-איש,
ובשמעכם, בני-איש, צואת-קיסר,
היא תדליקכם, היא תשגע אתכם.
שחרבותם דקרו את-קיסר; שמא!"
אנטוניוס מחזיק את הצוואה, וממשיך לבנות את רחמי הקהל על קיסר ואת הזעם על המתנקשים. הוא ישתמש בצוואה רק ברגע הנכון, שישחרר את הסכר ויגרום לקהל לשטוף את רומי בכעס ובנקמה. לפני שהוא קורא את הצוואה הוא אוסף את הקהל סביב גופת קיסר ומצביע על פצעיו:
"הביטו! כאן עברה חרבו של-קסיוס.
כאן ברוטוס אהובו דקר אותו,
ראו כיצד דם-קיסר אץ החוצה
אם דפיקה גסה זו היא של-ברוטוס
בן-רגע אל גאות כזאת של-מרי.
הוי לא ידעתי מה עלבון אישי
דחף אותם: פקחים הם וכבודים,
לא באתי, ידיד, לגנוב לבכם:
לשון אשר תעיר את-אבני-רומי
אנטוניוס לא אומר להם להתמרד: הוא אומר להם לא-להתמרד. הוא שומר על הבטחתו לברוטוס. אבל בכך שהוא אומר להם לא להתמרד, הוא שם בהם את רעיון המרד.הוא גם רומז שהמתנקשים פעלו מתוך מניעים אישיים ולא למען טובת הכלל. עכשיו, כשהקהל זועם ומוכן להתפרע, אנטוניוס שולף את הצוואה, המסמר האחרון בארון המתנקשים:
איש איש שבעים דרכמון וחמישה.
זה היה קיסר! היהיה כמוהו?"
והעם עונה:
"לעולם לא! לעולם לא!... בואו נלך:
של-הבוגדים. שאו את-הגופה.
נתץ מושבים, חלונות, הכל!"
כך אנטוניוס מעורר את הקהל, מפנה אותם לצדו, בעוררו את רחמיו, בכך שהוא גורם להם להזדהות עם קיסר, הוא משכנע אותם שהאינטרס שלהם הוא עם קיסר, ובסופו-של-דבר משתמש בשוחד ישיר. עד כמה הוא התכוון לכך, עד כמה מרקוס-אנטוניוס הוא באמת איש ההמון אפשר לראות ממה שהוא אומר ללפידוס ולאוקטביוס (מי שיהיה לאוגוסטוס קיסר), קרוביו של קיסר שיחברו לאנטוניוס בשלטון רומא אחרי-כן:
"אל בית קיסר לך נא, לפידוס,
