סופה נודדת
עוד לא הייתה זו שעת בין-ערביים ושמש עייפה בערה בשמיים.
מזה זמן-מה ישב גד (GED) בפתח האוהל, מסתכל בהלך המתקרב מהמזרח.
"שלום עליך"
"עליך השלום"
גד הביט בפניו של ההלך וצמצם את עיניו. הצללים האריכו.
"שב," פסק, "שתה איתי קפה"
גד מזג את הקפה שהתחמם בגחלים. אור שקיעה כתום האיר את פנים האוהל.
"ובכן," שאל לבסוף "מה מביא אדם כמוך לנדוד במרחבי השממה?"
"לנדוד?" חכך ההלך בדעתו "אני מחפש. שמות ושמועות ברוח"
האש שרטטה על קירות האוהל גבולות אדומים לצללים. גד ואשתו הגישו את הארוחה. מדי פעם החליפו מילה, מבט, נגיעה. לאחר שאכלו מזג קפה שני לאורח, והציע גבינת עיזים ודבש-בר לקינוח.
"נראה שהחיים יכולים להיות נוחים בשממה" העיר האורח.
"החיים נוחים כשאדם יודע את צרכיו ורצונו" ענה גד "גם בשממה אפשר להכיר את מקצבי-הטבע ומקורות המים"
"לא תמיד מספיק כוחו של האדם לבדו" חלק עליו האורח "מים מסופות רחוקות נאספים מעבר לאופק, וגם אדם נבון ומוכשר לא ישרוד את שיטפונות-הפתע".
לחש הגחלים הפריע את השתיקה.
"זמן לישון" החליט "מחר אגיש לך קפה שלישי".
גד ואשתו פרשו לפנים האוהל, והאורח פרש את גלימתו במבואה. שנתו נדדה בחשיכה. לחישות הרוח הטרידו את חלומותיו.
למחרת רכב ההלך אל הזריחה, מותיר אחריו עקבותיהם של שני סוסים. דמות בודדה עמדה בפתח, אוחזת במוט-האוהל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה