דוד ויהונתן (ומיכל)

לא ממש רציתי לספר את סיפור דוד ויהונתן כי… הוא די גיי. טוב, לא בגלל זה, אלא בגלל שזה נושא רגיש וקשה לספר אותו "נכון". הוא גם סיפור "שבור", שקצת קשה לעקוב אחריו, ונראה שהוא מודבק מחלקים שונים: הוא חוזר על סיפורים, קוטע את העלילה, הולך קדימה וחוזר אחורה. אבל יש בו כמה קטעים קלאסיים שחוזרים בסיפורים ברחבי העולם, וקטעים מגניבים שמראים שהאנשים בתנ"ך הם… אנשים. אין בו הרבה אקשן אלא תככים ויחסים אנושיים: זו התקופה שדוד חי בבית שאול, כאשר שאול הולך ומקנא בו, הולך ושונא אותו, ונוקט בדרכים יותר ויותר ישירות לחסל אותו.

הדרך שבה אני רואה את הסיפור הזה היא כמו טרגדיה שייקספירית (מקבת?), או לחילופין, מותחן פסיכולוגי. המלך הזקן, אדם שבנה עצמו בשתי ידיו, מאמץ לביתו צעיר מבטיח ויפה. הצעיר זוכה לפופולריות רבה ומאיים על מעמדו, כשגם בנו ובתו של המלך מאוהבים בו. זקן, חולני ומוקף ביועצים ובתככים, המלך לא יודע אם הצעיר אכן חותר תחתיו בכוונה לרשת אותו, או שהדברים נעשים בטבעיות, מעצמם. החשדות והאמצעים שהוא נוקט לעצור את עלייתו המטאורית של אותו צעיר רק מחמירים את המצב. או ככה זה נראה. ייתכן שדוד הוא פשוט תככן טוב יותר ומתוחכם יותר משאול? מנקודת מבטו של שאול - אי אפשר לדעת. אפשר להחליף את התפאורה התנ"כית בעולם התאגידי של שנות ה-80 ולהפיק מזה סרט הוליוודי: שאול יהפוך למנכ"ל, ודוד לכוכב עולה בעולם העסקים, צעיר שמצטרף לצוות הניהולי בזכות עסקה מוצלחת. אני הייתי מלהק את קירק דאגלס לתפקיד שאול. (או אורסון וולס. גם טוב)

בחלק הזה בחייו דוד הוא אדם צעיר, שזוכה לפופולריות רבה אחרי שחיסל את גוליית הפלישתי. כבר כשהוא חוזר משדה-הקרב (בפמלייה של שאול) יוצאות נשים לרחובות לרקוד ולשיר: "שאול הרג אלפי פלישתים - אבל דוד הרג רבבות". הוא גיבור-ישראל, הוא חי בארמון, הוא צעיר, הוא יפה, הוא משכיל והוא אפילו צנוע. והוא גם מנגן בנבל. דוד הוא כוכב רוק, עם גדודי מעריצים, ובעיקר מעריצות. מזכיר את דיוויד בואי (גם בשיער).  

דוד "המלך" בואי

שאול, לעומתו, הוא מלך זקן ומריר שסובל מדיכאונות והתקפי זעם. הוא מתחיל לדאוג כשהוא שומע את שירת הנשים: "לי הן נתנו אלפים ולו נתנו רבבות? מה הלאה? רק חסר שייתנו לו גם את המלוכה". באחד מהתקפי הזעם שלו, בזמן שדוד מנגן בשביל להרגיע אותו, שאול זורק עליו חנית (כנראה סמל לשילטון, כמו מטה שמחזיקים המלכים). הוא חושב שיוכל להציג את זה כתאונה, כאילו ניסה לפגוע בקיר ורק בטעות פגע גם בדוד. אבל דוד זז קצת ברגע האחרון ושאול, שמנסה להתנקש כך בדוד פעמיים ונכשל, מתחיל לחשוד שאולי יש כאן פעולה של אלוהים.

שאול, שחושש שאלוהים מעדיף את דוד עליו, וכבר לא מסוגל לראות אותו בלי להתעצבן, מחליט להרחיק את דוד מהארמון וממנה אותו למפקד צבא. יש בזה גם טעם פוליטי: אולי אם דוד יורחק ממרכז השלטון בארמון, זה יחליש את כוחו. אבל המהלך משחק לרעת שאול: כשדוד מקבל תפקיד ביצועי הוא מקבל גם יותר חשיפה תקשורתית. העם רואה אותו כשהוא יוצא אליו ומביא להישגים, שלא כמו שאול שנשאר בארמון (ולא מתראיין לתקשורת), והאהדה לדוד רק גוברת.

שאול מחליט לנצל את השירות הצבאי של דוד בשביל להיפטר ממנו, ומשתמש לצורך כך בבתו כפיתיון. שאול שומע שבתו מיכל מחבבת את דוד (כוכב הרוק), ומחליט לנצל את ההזדמנות ולהודיע לדוד: "הנה חפץ בך המלך, וכל עבדיו אהבוך, ועתה, התחתן במלך". דוד מגיב בצניעות אופיינית כשהוא שומע ששאול רוצה שיתחתן עם ביתו: "הנקלה בעיניכם התחתן במלך, ואנוכי איש-רש ונקלה?" (בכלל, לאורך הסיפור, דוד תמיד נוהג בכבוד רב בשאול, גם כשהוא רודף אחריו ומנסה להרוג אותו שוב ושוב, דוד מסרב להרים יד על שאול). שאול מבקש מדוד מוהר מקורי: מאה עורלות פלישתים. זה סיפור מוכר, שהמלך שולח את הצעיר המבטיח למשימה מסוכנת שתביא למותו, אבל בדרך-כלל לא מדובר במשהו אינטימי ומדמם כמו עורלת אוייביו. כל מי שמכיר סיפורים מהסוג הזה יודע מה יהיה הסוף, ואכן, דוד חוזר לא עם מאה אלא עם מאתיים עורלות פלישתים, ומתחתן עם מיכל בתו של שאול (על הקשר בין עורלה וחתונה במסורת היהודית, כתבתו של אלון גלעד).

עכשיו שאול מתחיל להתנהג כמו מאפיונר, ושולח שליחים לחסל את דוד בביתו - הבית בו הוא גר עם מיכל, ביתו של שאול. מיכל, שבאמת ובתמים אוהבת את דוד, מזהירה אותו מהכוונות הרצחניות של אביה,  ומבריחה אותו דרך החלון. היא משתמשת בטריק הידוע של בול-העץ מתחת לשמיכה, ואומרת לשליחים שהוא חולה. הם חוזרים לשאול, שאומר להם: "העלו אותו במטה אלי, להמיתו". הם מגלים את הרמאות, ושאול, המאפיונר העצבני, שואל בכעס את מיכל: "למה ככה רימיתני, ותשלחי את אויבי וימלט?!", והיא עונה לו את מה שעונים המלשינים לראשי המאפיה בכל הדורות: "הוא אמר אליי: שלחיני, למה - אמיתך!" .

המקום הראשון אליו נמלט דוד נקרא "נוית ברמה", מקום מושבו של שמואל, הנביא ב-ה' הידיעה, שמשח את שאול וגם את דוד למלכים על ישראל. שאול לומד על כך, ושולח שליחים להרוג את דוד. כשהם מגיעים למקום הקדוש ולקרבתו של שמואל רוח אלוהים שורה עליהם, והם מתחילים להתנבא. כדאי להסביר רגע: "להתנבא" בהקשר הזה הוא סוג של שיגעון, השראה אלוהית, טראנס שבמהלכו הם מעבירים את דברי אלוהים. בהחלט לא מצב שמאפשר להם לתפוס את דוד ולהרוג אותו. שאול שולח שוב שליחים, וגם הם "מתנבאים". הוא שולח שליחים בפעם השלישית, וגם הם "מתנבאים". שאול הולך בעצמו לחפש את דוד, וגם הוא מתנבא. מצבו כל-כך חמור שהוא מתפשט מבגדיו, וכל היום וכל הלילה מסתובב ערום ומדבר שטויות.

בתפנית עלילתית מפתיעה דוד חוזר לבית שאול ונפגש עם יהונתן, ומבקש לברר אם שאול באמת רוצה להרוג אותו. כאילו שהניסיונות לפגוע בו עם החנית, השליחים ששלח לביתו ואלו ששלח לנוית ברמה לא הספיקו בשביל להבהיר לו שהוא לא רצוי. בסצינה קורעת לב הוא נפגש עם יהונתן, מתחנן בפניו שיעזור לו, ומבקש שיהרוג אותו אם הוא חושב שהכעס של שאול עליו מוצדק. ברור כי העימות בין דוד ובין שאול הוא בלתי-נמנע, ויהונתן קרוע בין אביו ובין דוד. דוד ויהונתן כורתים ברית בפני האל, ויהונתן מבקש מאלוהים, ומדוד, שיחוס עליו ועל ביתו כאשר יחוסלו אויבי דוד (שאול).

דוד אמור להיפגש עם שאול לארוחת-ערב, במסגרת תפקידו, והיעדרו ממנה אמור לעורר שאלות (שוב, קצת חור בעלילה). יהונתן אמור להסביר את היעדרו של דוד בכך שהלך לטקס בבית אביו, ועל-פי התגובה של שאול - "אם-כה יאמר: 'טוב, שלום לעבדך', ואם-חרה יחרה לו, דע כי-כלתה הרעה מעמו"  - הוא ידע מה כוונתו כלפי דוד. אבל יהונתן מסרב לומר במילים כי שאול רודף את דוד, ולכן הם מתכננים דרך לא-ישירה: דוד יתחבא בשדה, ויהונתן יצא לשדה להתאמן בירי בחיצים. הוא יירה את החיצים ויבקש מהנער המשרת להחזיר אותם. אם יאמר לו לאסוף את החיצים ולחזור, הרי שהוא אומר לדוד לחזור, כי שלומו מובטח. אם יאמר לו ללכת לאסוף את החיצים, הרי שהוא אומר לדוד ללכת, לברוח. "והדבר אשר דברנו אני ואתה, הנה יהוה ביני ובינך עד-עולם".

כאשר דוד אכן לא מופיע לארוחה בבית שאול, אליה יושבים גם אבנר מפקד הצבא ויהונתן, שאול שואל את יהונתן מדוע לא הגיע. יהונתן משיב כי דוד נלקח ממנו, והלך לבית לחם, להשתתף בטקס דתי של משפחתו. שאול מבין כי דוד נמלט בעזרת יהונתן, ודוחס כמה קללות לאחד ממשפטי הנזיפה הטובים ביותר בתנ"ך: "בן-נעות המרדות! הלוא ידעתי כי-בחר אתה לבן-ישי, לבושתך ולבושת ערוות אמך!" הוא מטיח ביהונתן כי לעולם לא יהיה למלך כל עוד דוד חי, ומצווה עליו להביא אותו. שאול בעצם אומר ליהונתן כי את מה שהוא עושה, הוא עושה למענו, למען יהונתן, בנו הבכור שאמור לרשת אותו.  יהונתן שואל "למה יומת? מה עשה?", ושאול כל-כך כועס שהוא לא יכול אפילו לענות, ומטיל בו את החנית. כמו מתבגר בברוגז, יהונתן קם ועוזב את השולחן בזעם, בלי לגעת באוכל.

מעניין ששאלת ה"פשע" של דוד חוזרת. לא הוא, לא יהונתן, ובאופן מוטמע גם לא שאול, מקבלים בפשטות את ההסבר כי מדובר במאבקי כוח בחצר המלך. דוד שואל שוב ושוב מה הוא החטא שבגללו רוצה שאול להרוג אותו, כאילו שמדובר בעונש, ולא ברצון פשוט להרוג, לחסל מתחרה. פעולה שאמורה להתקבל בטבעיות במסגרת מאבקי-כוח, נדרשת שוב ושוב להצדקה משפטית. מעניין אם זה חלק מהאמונה היהודית-נוצרית בשכר ועונש, או בנטייה אנושית אוניברסלית לצדק ולנימוק הגיוני. מעניין שכאשר יהונתן מבקש משאול הסבר, הוא פשוט לא מסוגל לענות - כי אין לו דרך "הגיונית" להצדיק את עצמו.

  למחרת יהונתן יוצא לשדה להתאמן בירי חיצים, ומודיע לדוד כי עליו לברוח בדרך עליה סיכמו. אחרי שהנער אוסף את החיצים ועוזב, דוד ויהונתן נפגשים, מה שמעלה את השאלה למה לא יכל יהונתן פשוט לומר לו ששאול רודף אותו. יש את ההסבר כי הוא לא היה מסוגל, רגשית, לומר במלים שאביו רוצה להרגו, אבל זה נשמע קצת עקום. אנחנו נשארים עם אמצעי ספרותי שמדגיש את הקרע בנפשו של יהונתן, ומצדיק את הסצינה בה דוד מתחבא בשדה ויהונתן מוסר לו בקוד כי עליו לברוח. בכל מקרה, דוד מקבל קשה את החדשות, ופשוט מתמוטט ונופל לקרקע. שניהם מתחבקים, מתנשקים, ובוכים. אחרי שדוד מתאושש, יהונתן שולח אותו לדרכו בברכת שלום, ומזכיר את הברית שכרתו בפני האל, כי לעולם יהיה שלום ביניהם ובין צאצאיהם.

דוד, אחרי האפיזודה הזו, נמלט ולא חוזר עוד לבית שאול. מכאן והלאה הוא נרדף ברחבי הארץ, עד שהוא מצטרף לצבא הפלישתים, ובסופו-של-דבר חוזר, מביס את שאול, ותופס את מקומו. אבל כדאי לדבר על הפיל שבחדר: יחסיו של דוד עם יהונתן. נראה שזה הרבה עניין של פרשנות. את מה שנאמר בתנ"ך אפשר לפרש כחברות אמיצה, אבל לא צריך הרבה דימיון בשביל לראות בזה קצת יותר. אני לא רוצה לשפוט או לומר על זה הרבה, אז הנה הציטוטים:

"ויהונתן בן-שאול חפץ בדוד מאוד"

"וישבע עוד דוד ויאמר ידע ידע אביך כי-מצאתי חן בעיניך"

"ויאמר יהונתן אל-דוד מה-תאמר נפשך ואעשה-לך"

"ויכרת יהונתן עם-בית דוד וביקש יהוה מיד אויבי דוד. ויוסף יהונתן להשביע את-דוד באהבתו אתו, כי-אהבת נפשו אהבו"

"ודוד קם מאצל הנגב ויפל לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים וישקו איש את-רעהו עד דוד הגדיל. ויאמר יהונתן לדוד לך לשלום, אשר נשבענו שנינו אנחנו בשם יהוה לאמר יהוה יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד-עולם"

(אני חייב לציין , ה - Yaoi פשוט כותב את עצמו).

מנגה "מלך"

דוד המלך - דוד ובת-שבע

אני ממש אוהב את סיפורי דוד המלך, כפי שהם מופיעים בתנ"ך. רוב האנשים לא מכירים את הסיפורים או את הפרטים המלאים שלהם, וחבל. הסיפורים המוכרים הם בערך: דוד וגולית… ואז היה איזה קטע עם דוד ויונתן… ושאול רדף את דוד... ואז… דוד החליף את שאול כמלך… ואחרי-זה שלמה ירש את דוד. אתם שמים לב שיש כאן כמה חורים גדולים, נכון?

סיפורי דוד המלך הם סיפורים די מדהימים. גם אם מסתכלים על העלילה הגדולה - בן צעיר למשפחת אצולה מקומית, שנבחר על-ידי אלוהים להפוך למלך - וגם אם מסתכלים על הסיפורים הקטנים. יש בהם מוטיבים שחוזרים באפוסים בכל העולם - ענקים, נשים יפות, גורל, יורשים נרדפים, מרד, קונספירציה, אהבה.

אני רוצה להתחיל דווקא מאחד ההיי-לייטס של האפוס: הסיפור על דוד ובת-שבע (שמואל ב' , פרקים י"א-י"ב). זה סיפור נהדר, על כוח וערכים, על הניגוד בין הרגש והשכל (או הצרכים הגופניים מול הצדק), על נאמנות ובגידה ובסופו-של-דבר, על אנשים. זה אחד מהסיפורים הידועים שמשאיר רושם על כל מי שקורא אותו, ובכל-זאת אני רוצה לספר אותו במילים שלי ולתאר מה אני מוצא בו מעניין. התנ"ך מקמץ בתיאוריו, ומכל פרט אפשר להוציא סיפור שלם, אבל אנסה לשמור על סיפור מעניין, בלי יותר מדי סטיות. עלילתיות.

בנקודת הפתיחה של הסיפור דוד נמצא בשיאו: הוא כבר לא היורש הצעיר הנרדף על-ידי המלך. הוא גם לא גיבור-מלחמה גולה, גנרל בצבא הפלישתים (ידעתם שדוד שירת כגנרל בצבא הפלישתי? לא? אני לא ידעתי את זה). דוד הוא כבר "דוד המלך": יש לו נשים, ילדים, צבא. הוא שולט בממלכה ביד רמה, ומספיק חזק בשביל לשלוח את צבאו לפעולות עונשין כנגד שכניו.  

ערב אחד, בזמן שצבא ישראל בראשות יואב שר-הצבא נלחם כנגד בני עמון, דוד מתעורר משנת-הצהריים בארמונו שבירושלים ויוצא למרפסת המשקיפה על העיר. ממקומו הגבוה, דוד רואה אשה יפה מתרחצת, ולא צריך הרבה דמיון כדי להבין מה עובר בראשו. הוא שואל מי זו האשה היפה, והתשובה היא : "הלוא-זאת בת-שבע בת-אליעם אשת אוריה החיתי". היא אשה אצילה, צעירה בדור מדוד המלך, אבל מה שחשוב זה שהיא אשה נשואה (לחיתי, בן למיעוט מקומי, אבל זה כבר סיפור אחר). זה לא מפריע לדוד, ששולח לה הזמנה לארמון. ולהזמנה מהמלך לא מסרבים.

אחרי כמה זמן היא מודיעה לדוד בשורה המפתיעה: היא בהריון. כל הסיפור לא ממש מתרחש בסודיות: דוד שואל אנשים עליה ושולח שליחים לזמן אותה לארמון, אבל ציבורית זה לא נראה טוב. יש טעם לפגם בכך שהמלך מכניס להיריון את נשות לוחמיו בזמן שהם נלחמים למענו בשדה. דוד מנסה להתחכם, ומבקש מיואב שר-הצבא שיתן חופשה קצרה לבעלה של בת-שבע, אוריה. התכנית היא שאוריה החיתי יחזור הביתה, ישכב עם אשתו, אפשר יהיה לטעון שהיא בהיריון ממנו, ושלום על ישראל.

אוריה אכן חוזר, אבל הוא לא ממש מתנהג על-פי התסריט. הוא מתרגש מאוד מהכבוד שהמלך חולק לו כגיבור מלחמה, ונשאר נאמן לחבריו שנשארו בשדה-הקרב. אוריה הוא איש כבוד נאמן עד-כדי-כך שהוא מסרב ללכת לביתו, ונשאר לשכב לישון בשער הארמון: "אדוני יואב, ועבדי אדוני על-פני השדה חונים, ואני אבוא אל-ביתי, לאכול ולשתות, ולשכב עם אשתי? חייך וחי-נפשך אם אעשה את הדבר הזה! " גם כשדוד מאכיל ומשקה אותו לשוכרה, הוא מסרב לחזור לביתו ונשאר לישון עם המשרתים בארמון. אוריה משמש כמראה ערכית לדוד, שמייצג כאן את הצרכים הגופניים.

בנקודה הזו דוד כנראה אומר לעצמו "טוב, נו, ניסיתי. הבחור מסרב להבין רמזים", ומשתמש בטריק הישן ביותר בספר (וזה התנ"ך, ספר די ישן בפני-עצמו): הוא שולח עם אוריה מכתב חתום ליואב שר-הצבא, בו הוא מורה להציב את אוריה במקום מסוכן בשדה הקרב, על-מנת שייפגע וימות. יואב, גנרל נאמן למלכו, מבצע, אבל הדרך לביצוע כרוכה במחיר חייהם של חיילים אחרים: בשביל לוודא שאוריה ימות, יואב נאלץ לקרב את הצבא לחומות העיר, שם הוא פגיע לקליעי האויב. הוא יודע שזו לא הפרקטיקה הצבאית הטובה ביותר, והוא יודע שדוד יודע שזו לא הפרקטיקה הצבאית הטובה ביותר, ולכן הוא מתדרך את השליח שתפקידו לדווח על תוצאות הקרב: "אם-תעלה חמת המלך, ואמר לך: מדוע נגשתם אל-העיר להילחם? הלוא ידעתם את אשר ירו מעל החומה! ... ואמרת: גם עבדך אוריה החיתי מת.". ודוד עונה: "כה-תאמר אל-יואב: אל-ירע בעיניך את-הדבר הזה, כי כזה וכזה תאכל החרב" (קורה. אנשים מתים בקרב).

אחרי מות אוריה, ואחרי תום תקופת האבל, דוד קורא אליו את בת-שבע ומוסיף אותה אל נשותיו. אבל הוא לא יוצא מזה בזול: אלוהים שולח אליו נביא שיספר לו את משל כבשת-הרש: ישנם שני אנשים בירושלים, אחד עשיר ולו הרבה כבשים, ואחר עני, ולו כבשה אחת אותה אהב כבת. יום אחד הגיע אורח אל האיש העשיר, ובמקום לשחוט כבשה משלו, הלך העשיר ולקח את כבשת האיש העני, ושחט אותה על-מנת להגיש לאורח. כשדוד שומע את הסיפור, המוצג לו כסיפור אמיתי, הוא כועס ורוצה להעניש את האיש העשיר הרשע. והנביא אומר לו: "אתה האיש". (איזו שורה נהדרת)

הנביא מתאר בפירוט את העונש שיגיע לדוד על על גזלת בת-שבע (אל תתחילו עם "נשים הן לא רכוש". אנחנו מדברים על תקופה שבה הן כן) ועל רצח אוריה. קודם כל, הבן שיוולד לבת-שבע ימות. העונש החמור יותר יגיע אחרי-כן: בדוד ימרוד אדם מביתו, ויקח ממנו את נשותיו, וישכב איתן לאור השמש ומול כל בני-ישראל (ומספר פרקים אחר-כך זה קורה). (אחת הסיבות לעונש היא קצת מוזרה: אלוהים כועס כי דוד נתן לבני העמים האחרים יתרון תעמולתי - סוג של מה יגידו השכנים, כשזה מה שקורא תחת אלוהי-ישראל?)

העונש הראשון לא מאחר לבוא, והילד אכן חולה. שבעה ימים דוד צם ומתפלל לאלוהים שיציל את בנו, וביום השמיני התינוק מת. משרתיו ויעציו חוששים לספר לו - אם כשהילד היה חולה דוד סירב לאכול, הם מפחדים שכשישמע שמת, הוא יתאבד. אבל דוד רואה שהם מתלחשים ביניהם, ומנחש שהילד מת. להפתעתם, הוא קם, מתרחץ ואוכל. הם שואלים אותו: "מה הדבר הזה אשר עשיתה? בעבור הילד חי צמת ותבך, וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם?" ודוד המלך עונה: "בעוד הילד חי צמתי ואבכה, כי אמרתי: "מי יודע? יחנני יהוה וחי הילד"; ועתה מת. למה זה אני צם? האוכל להשיבו? אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי".
סיפור דוד ובת-שבע מסתיים (בינתיים) בטון קצת אופטימי: הבן הבא שנולד לדוד ובת-שבע הוא לא אחר מאשר שלמה. כבר מלידתו מתואר כי אלוהים אוהב אותו, ונתן הנביא נותן לו שם מתאים: "ידידיה".  

אני מוצא את הסיפור הזה מקסים. יש בו תככים, יש בו דם, יש בו מין. יש בו ערכים ואת המאבק הכל-כך יסודי בתרבות היהודית-נוצרית של האמונה כנגד היצרים. כמו כל סיפור מיתולוגי עממי הוא בא להסביר וללמד אותנו: מדוע דוד, משיח אלוהים, נענש בסופו-של-דבר ומרדו בו?  מה היא הדרך הנכונה, הסיבה הנכונה לצום ולאבל? הוא מלמד אותנו את הדרך הנכונה בה חייל נאמן צריך לנהוג. הוא מחזק את האמונה שלנו בשכר ועונש, בחטא ובצדק. ואת כל זה הוא עושה רק בחמישים פסוקים.