יש מי שיגידו שהעלייה ליד הרפת היא התלולה ביותר, ויכול להיות שהם צודקים. העלייה מבתי-הילדים בהחלט ארוכה יותר. וגם העלייה למגרש החנייה והעלייה לבריכה הן מתמודדות ראויות. אבל בשבילי העלייה הכי תלולה בקיבוץ תמיד תהיה "העלייה של ז'קו". בהיותה חלק מציר מרכזי, בדרך לחדר-האוכל ומרכז הקיבוץ, חברים רבים עלו בה במשך השנים, אם בצהרי יומיום, או בערבי שישי בבגדים יפים. הולכי-הרגל מתנשפים, רוכבי-האופניים מתאמצים, וחלק מהוותיקים התייאשו והתחילו לעלות לחדר-האוכל ברכב.
העלייה נקראת על שמו של ז'קו ירון, שגר בבית הסמוך לה. ההפנייה "העלייה ליד הבית של ז'קו" קוצרה עם הזמן לשם הפשוט "העלייה של ז'קו". למיטב זכרוני, ז'קו (שגם היה שכן של הסבים שלי) היה נגר הקיבוץ במשך הרבה שנים, וחוץ מזה היה איש-מלאכה מוכשר. הוא בנה תנור-עצים בחצר הבית, ובימי שישי היה מכין עליו צ'יפס לנכדים (כנכדם של השכנים, "זכיתי" להצטרף מדי פעם). על עץ התות הגדול בנה בית-עץ מפואר, קנאת כל הילדים. את חלקת הדשא שמול הבית, שהייתה ירוקה תמיד וזכתה להשקייה מרובה, כיסח לא במכסחת דשא אלא בחרמש. לא חרמש חשמלי עם חוט מסתובב, אלא חרמש אמיתי עם להב גדול, שצריך להניף בשתי ידיים.
מהתנור נותרו מספר לבנים חרוכות. בית-העץ העצום התפרק, וגם את עץ התות כרתו. רק העלייה של ז'קו נשארה, והעולים בה מתנשמים ומתנשפים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה