יום ראשון, 21 בפברואר 2016

אז, למה ללמוד מדעי-הרוח?

"כשהם מתלוננים שמוכרים את מדעי הרוח כמו לחמניות בשוק, בעצם הם מתלוננים שמדעי הרוח לא נמכרים טוב כמו לחמניות בשוק", אומרת אחת הדמויות ב"מרד הנפילים" של איין רנד, שנכתב לפני יותר מחמישים שנה (1957). גם היום מתלוננים רבים על המכירות הנמוכות של מדעי-הרוח, וטוענים שמדובר במשבר. כמו רנד בזמנה, יש המאשימים את העוסקים במדעי-הרוח באוניברסיטאות בהידרדרות לימודי הפילוסופיה, הספרות וההיסטוריה. הם טוענים כי מדעי-הרוח עצמם הידרדרו, והאוניברסיטאות מעודדות תרבות מנוונת שאין לה אמת או מטרה משלה. התרבות ה"אינטילגנטית" הפכה חנפנית וטרנדית, היא מעוניינת רק בעצמה ומתעסקת יותר בניסיון להרשים בחשיבותה ובהשגת תקציבים מאשר בטיפוח הרוח האנושית. אחרים מאשימים את  שיטות הלימוד במדעי הרוח, שמאלצים את התלמידים לפרק לגורמים את היצירה, ללמוד מונחים חסרי-פשר ולשנן תאריכים והגדרות, במקום לקרוא ולהנות מהיצירות כפי שהן.לימודי מדעי-הרוח, במיוחד בתיכון, סובלים לפעמים מרמה נמוכה, כאשר גם המורים משוכנעים שהלימודים חסרי-טעם, ורק מעבירים את החומר שמשרד החינוך מחייב אותם ללמד. כך, תלמידים משננים את החומר המוכתב להם בלי להבין את משמעותו, ואפילו בלי לקרוא את היצירות עצמן.
מהצד השני יש המאשימים במשבר את החברה, ואף את הממשלה, שמייבשת את תחום מדעי-הרוח, ומחשיבה אותם לחסרי משמעות במקרה הטוב, או לבוגדניים במקרה הרע. בחברה שמעריצה יצירות שטחיות, תועלת כלכלית מיידית, ושמכורה ללינקים וסמארטפונים, אין הערכה ליופי ולתועלת שבמדעי הרוח, וזה סימפטום נוסף להידרדרות שסופה התמוטטות התרבות כפי שאנו מכירים אותה. תואר במדעי הרוח לא נחשב "מועיל" ו"משתלם", וכשתואר אוניברסיטאי "עולה" בשלוש או ארבע שנים מהחיים ובהוצאה כספית ניכרת, אנשים מחפשים תמורה להשקעה. אי-אפשר לנתק את הירידה במספר הלומדים מדעי הרוח מהמשבר הכלכלי ומתחושת המחנק שחשים צעירים בחברה היום, בעיקר אלו שאינם מסוגלים לקנות דירה או אפילו לממן את כל הוצאות המחייה בכוחות עצמם.
 טיעונים אלה, משני הצדדים, מתקשים להסביר את ה"משבר" הנוכחי במלואו(דבר אחד שעוד לא ראיתי את הטוענים והמקטרגים מכאן ומכאן עושים, הוא לשאול את הסטודנטים עצמם למה לא בחרו ללמוד תואר במדעי-הרוח. ייתכן ונעשה מחקר כזה (במסגרת מדעי-החברה), אבל עוד לא ראיתי אותו). תדמית מדעי-הרוח כלא-מעשיים וכלא-מועילים היא לא חדשה, וכך גם התדמית שלהם כמשעממים, כדורשים שינון רב וכלימודים שיונקים את ההנאה מקריאת היצירה, ומותירים אותה מיובשת. המנסים להסביר את המשבר עוסקים בהאשמות וניסיונות להתגוננות ולהצדקה עצמית, אבל נראה שאינם עונים על השאלה מה הם מדעי-הרוח, בעצם, ומדוע יש ללמוד אותם. התחושה שלי היא שדווקא אנשי האקדמיה, חוקרי ומלמדי הרוח האנושית, אינם בטוחים מספיק בתחום בו הם עוסקים, והם חוששים להתבטא באופן ברור בציבור.
הרבה ממהמסנגרים על מדעי-הרוח מנסים להעלות את קרנם של לימודים אלה, וטורחים להציג את הלימודים כמועילים ומעניינים. הם מציגים את לימודי ההיסטוריה כלימודים שעוזרים להכיר את המצב החברתי והגיאו-פוליטי של זמננו, כלימודים שיעזרו ללומד אותם להבין אנשים מחברות אחרות. לימודי הספרות עוזרים לפתח אמפתיה כלפי אנשים אחרים, החיים בנסיבות אחרות ועומדים בפני דילמות שונות. הכרתן מראש, ה"סימולציות" שהספרות יוצרת, תעזור לעמוד בפני הדילמות האמיתיות. כך גם לימודי פילוסופיה עוזרים לפתח את החשיבה המופשטת ומיומנויות כלליות, שניתן ליישם בתחומים רבים: כלכלה, מתימטיקה, ניהול וכדומה. לימודי מדעי-הרוח, על-פי הגישה הזו, עוזרים לפתח מיומנויות מועילות, כמו קריאה ביקורתית, תקשורת בין-אישית ויכולת ביטוי בכתב, מיומנויות גמישות וחשובות במיוחד בכלכלה של המאה ה-21. ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה והשינויים התכופים בענפי הכלכלה דורשים פחות התמחות ויותר יכולת למידה והסתגלות.
אפשר לדבר הרבה כיצד לימודי פילוסופיה עוזרים ללמוד בקלות עקרונות בעולם המיחשוב, או כיצד לימודי מזרח-אסיה עוזרים בעולם העסקים, אבל בטיעונים אלה, שייתכן בהחלט שהם נכונים, יש בעייתיות מובנית. טיעונים שמציגים את התועלת החומרית בלימודי הרוח מציבים אותם מראש בעמדה נחותה, כ"מועילים" רק במידה בה הם משרתים תחומי עניין אחרים ולא בזכות עצמם. אם רק כשיש ללימודים תרומה לשגשוג כלכלי הם הופכים לבעלי-ערך, אין שום סיבה ללמוד דווקא מדעי-הרוח במקום מקצוע "מועיל" יותר כמו פיזיקה, מחשבים או מכונאות. למה ללכת בדרך העקיפה וללמוד מקצוע שרק "תורם" ליכולת ההשתכרות, ולא ללמוד ישירות את המקצוע המשתלם? מי שרוצה להגן על מדעי-הרוח ולעודד אנשים ללמוד דווקא אותם, צריך להציג אותם כבעלי-ערך בפני-עצמם.
הנה מה שיש לפול גרוס להגיד בנושא:
video


מדעי הרוח צריך ללמוד קודם כל כי הם עוסקים בנושאים מעניינים. כי מעניין לחשוב, כי מעניין לקרוא, כי מעניין להכיר אנשים ממקומות אחרים, מזמנים אחרים. כי מעניין אותנו לחיות חיים אחרים, לחוות הרפתקאות, מאורעות וקשיים שלא בהכרח נרצה להכיר בחיינו האמיתיים. אבל מדעי הרוח הם מעבר לחווית האסקפיזם שמאפשרת יצירה תרבותית כספר או סרט. מדעי-הרוח נותנים מענה לסקרנות האנושית, לשאלה "מה גורם לזה לתקתק?". כמו שמדעי הטבע לוקחים את עולם הטבע כאובייקט המחקר, כך מדעי הרוח, או המדעים ההומניים, לוקחים את הרוח האנושית כאובייקט המחקר שלהם - את החשיבה האנושית ותוצריה. מדעי הרוח נועדו למי שאינו מסתפק בחוויה היומיומית ורוצה לשאול "למה?", לאנשים שלא יקראו ספר רק בשביל להנות מחווית הקריאה, אלא גם ינסו להסביר מה היא החוויה, וכיצד הספר יוצר אותה.

"Useful? Books on mechanisms?”
“Yes! they can show people how to live better!”
“And these show people how to be people.” said Didactylos.
(הציטוט מתוך "אלים קטנים" , של טרי פראצ'ט, כאשר הפילוסוף דידקטילוס ואחיינו אורן מנסים להחליט אילו ספרים להציל משריפת הספרייה הגדולה של אפבה)


אם יש בעיה בלימודי (ובהוראת) מדעי הרוח הרי היא שקל לאבד את המהות ואת המטרה הראשונית של הלימודים.  אחת הבעיות היא הבלבול בין הטכניקה ובין מהות הלימודים. כשחוקרים יצירה מנסים הרבה פעמים לתת בה סימנים: לזהות את הטכניקות בהן הסופר משתמש, ולסווג אותה תחת ז'אנר ושיטה. הרבה פעמים הטכניקות של סופר אחד משמשות גם יוצרים אחרים, והחוקרים מאגדים אותן תחת שם וקטגוריה. כך נוצרים "מוטיבים", "הקבלות", "אקרוסטיכון", וסיוטים אחרים של תלמידי ספרות, אבל הטכניקות והשמות שניתנים להן הן לא העיקר בלימודים הספרות, אלא היצירות עצמן ומשמעותן. הטכניקות, זיהוין וסיווגן , נועדו רק לעזור לדבר על היצירות בשפה משותפת. באותו אופן נוצר "ז'אנר", כאשר ישנן מספר יצירות החולקות מוטיבים וסיגנון דומים (ואולי גם נכתבו באותו הזמן ובאותו האיזור). זה נחמד להכיר ז'אנרים ואת המאפיינים שלהם בשביל שאפשר יהיה לדבר על מספר יצירות יחד, אבל היכולת לסווג יצירה כשייכת לז'אנר מסוים היא שולית ביחס ליצירה עצמה.
בעיה נוספת שמרתיע תלמידים מלימודי מדעי הרוח היא שהרבה פעמים מלמדים את הרקע וההקשר של היצירה הספרותית, או לתעודה ההיסטורית, או למסה הפילוסופית. הכרת העולם מתוכו נכתבה היצירה מוסיף הרבה להבנתה, אבל גם זה לא מהותי לקריאתה, להנאה ממנה ולחקירתה. אחרי-הכל, הקורא, גם אם הוא בן-זמנו של הכותב ואפילו מכיר אותו אישית, לעולם לא יוכל לחוות את היצירה כמו שחווה אותה הכותב. לכן, אין משמעות "אמיתית" ליצירה, ואין טעם לדון ולחקור "למה התכוון המשורר", מתוך הכרת המשורר ונסיבות חייו (אם כי זה אכן יכול להוסיף). במקום זה עדיף לדון למה התכוון "המשורר", כדמות פיקטיבית, כאידיאה מסייעת, על-מנת שנוכל להסביר לעצמנו מה משמעות היצירה. גם כאן חל הרבה פעמים בלבול בין הטכניקה - שהיא הכרת הרקע של היצירה - ובין היכולת לחקור את היצירה עצמה. אחרי-הכול, אפשר ללמוד הרבה על הרוח האנושית ממחזותיו של שייקספיר גם בלי להכיר את עולם התיאטרון של תקופת אליזבת. קל מאוד להתבלבל ולהפוך את היוצרות: אחרי הכול, את מה שה"אקדמיה" יודעת על עולם התיאטרון האליבתיאני היא למדה (גם) מתוך קריאת המחזות שנכתבו באותה תקופה.
אין בכך כדי לומר שאין חשיבות בהכרת הרקע ליצירה, או בהכרת מה שכתבו עליה פרשנים ומלומדים חכמים אחרים, או איפה היא "מתאימה" בין יצירות אחרות ולאיזה ז'אנר לשייך אותה, ולפעמים זה הכרחי על-מנת לחקור אותה בצורה רצינית. אבל כל אלה מגיעים לאחר הקריאה הראשונית, המהנה יש לקוות, ורק אחרי החוויה האישית שהיצירה מעוררת. חקר היצירה מעשיר את החוויה, מאפשר לחזור אליה ולראות אותה שוב ושוב "בפעם הראשונה" מזווית קצת אחרת. המטרה של המחקר היא הניסיון להגיע ל"משמעות" היצירה, אבל לא משמעותה בשביל היוצר, החברה, או הממסד האקדמי, אלא בשביל הקורא\חוקר. החקירה בכלים שלימודי מדעי הרוח מקנים, מאפשרת לחוות את היצירה באופן עשיר ומורכב יותר, ובכך מעשירים, בשביל מי שמעוניין בכך, את החוויה האנושית. וזה, לדעתי, הערך האמיתי של מדעי-הרוח.

(אזהרה: לימודים במדעי הרוח עלולים לגרום לפיתוח חשיבה ביקורתית, ובכך למנוע את ההנאה התמימה מיצירות תרבות. ראו הוזהרתם!)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה