אני אתחיל מהסוף: לכו לראות את "יחי קיסר!". זה סרט פשוט כיפי. יש בו דמויות צבעוניות, בדיחות מצחיקות, סיפורים מעניינים וקטעי ריקוד ואקרובטיקה מדהימים. אין צורך "להבין בקולנוע" בשביל להינות ממנו; לא צריך לרדת לעומק משמעותו, להבין את דקויות ההבדלים בין זרמים נוצריים, או להכיר את המונחים הפילוסופיים של הז'רגון הקומוניסטי. כשמפיק מכנס אנשי דת בשביל לוודא שהסרט בהפקתו לא מעליב אף אחד מהם, הסצינה מצחיקה גם אם לא מבינים את המונחים (האמיתיים לחלוטין!) שאנשי הדת משתמשים בהם. ברור שאין לו עניין בפילפולים תיאולוגיים, וברור גם שאנשי הדת לא יפתרו את חילוקי הדיעות ביניהם בישיבה ב-10 בבוקר במשרד הוליוודי. כל זה לא אומר ש"יחי קיסר!" הוא סרט טיפש. מי שמגיע מצויד בידע מוקדם ומזהה את הרפרנסים יהנה מהם, אבל זה לא חשוב בשביל ההנאה שהסרט גורם.
"יחי קיסר!" מתרחש בהוליווד של שנות ה-50 (כנראה) ומלווה את אדי מניקס, מפיק, סוכן, ופותר-בעיות מקצועי באחד האולפנים הגדולים, במשך יממה אחת בחייו, או יותר נכון - 27 שעות בדיוק (למה 27 שעות? האם זה רפרנס לסרט בשם "27 שעות"? או שהמונח מופיע בסרט מפורסם? או שיש כאן אמירה על חשיבות חוסר-השלימות? זה לא חשוב!). במשך היממה הזו הוא צריך להתמודד עם במאים נפוחים, שחקנים טיפשים, כוכבות ציניות ועיתונאיות שאפתניות. ואת כל זה הוא צריך לאזן עם הניסיון להיות איש-משפחה תומך ונוצרי טוב.
מיקום הסרט בהוליווד, ובאולפן הפקה הוליוודי, מאפשר לסרט לנוע בין סרטים וז'אנרים שונים, להציג גלריה של דמויות וטכניקות, ואפילו להוסיף אמירה קטנה על כל אחד מהם. יותר מכל דבר אחר, "יחי קיסר!" הוא סרט על קולנוע. הדמויות והסצינות מתייחסות לדמויות אמיתיות בהיסטוריה של הקולנוע, ומוסיפים הנאה קטנה למי שמזהה אותם. העובדה שצופים הרבה פעמים בתהליך ההכנה וההפקה של סרט בתוך הסרט, מפנה את תשומת הלב (של מי שמעוניין בכך) לטכניקה שבה הסרט עצמו נעשה. למשל, אחת הסצינות מראה צילומים בהם הניצבים עומדים על הסט ומחכים, בתלבושות מסוגננות ובתנוחות לא נוחות, לכוכב שייכנס ולתחילת הצילומים. זה מאיר באור אחר את הסצינה הבאה, כאשר אחת הדמויות נכנסת לחדר בו מחכים לה כמה אנשים ומשוחחים ביניהם. בכל אחת מסצינות צילומי-הסרטים רואים את הניצבים מוקפים בצלמים ועוזרי-הפקה - שהם בעצמם ניצבים ושחקנים של "יחי קיסר!" (לא משהו שלא נעשה בעבר, אבל מבוצע כאן בחן ובמיומנות).
באותו אופן אפשר לראות את קטעי הריקוד והאקרובטיקה שמופיעים בסרטים שבתוך הסרט. בסצינה אחת צופים באקרובטים הרוקדים בתיאום כמעט-מושלם-אבל-לא-בדיוק ומתקנים את עצמם תוך כדי, ובסצינה אחרת ברקדנים המבצעים ריקוד בתיאום מושלם, רק בשביל לחזור עליו בגלל שינוי קל בתסריט. זה מראה כמה עבודה וכישרון מושקעים בסרט אחד, שכל מטרתו היא לגרום לנו הנאה זמנית. הצופים צוחקים על השחקן ש"שולפים" מהמערבונים על-מנת שישחק בדרמות "איכותיות", והוא מדבר במבטא כבד, מרגיש מאוד לא בנוח בחליפה ועניבה, ומשחק במגושמות מופגנת. אבל איזו רמה של כישרון נדרשת מהשחקן בשביל לבצע את הגימגום באופן כל-כך מדויק? להראות באופן אמין מגושמות וחוסר נוחות?
"יחי קיסר!" הוא סרט על קולנוע, אבל ידע בקולנוע והניסיון להבין "מה הוא בעצם אומר על קולנוע" יכול לפגום בהנאה ממנו. קראתי כמה מבקרים שדשו ודנו ברפרנסים השונים: לאיזה בדיוק סוכן הדמות ההיא מרפררת, לאיזה אולפן מתייחס השם "אולפני קאפיטול" (הקונצנזוס הוא שמדובר ב-אמ. ג'י. אמ.), ואיזה כוכבים (היסטוריים) מייצגים הכוכבים (של "יחי קיסר!"). חלק אהבו את הסרט, חלק פחות, אבל לדעתי רובם פיספסו את אותו מרוב ניסיון להעמיק בו (סקירה משותפת ב- סריטה, אבנר שביט ב "וואללה", ואורי קליין ב"הארץ"). כי אחרי הכול זה סרט על קולנוע, אבל לא רק על קולנוע. ומטרתו העיקרית היא לא להחכים את הצופה, אלא לבדר אותו.
שוב, זה לא אומר שהסרט לא חכם ומחכים כלל. גם מי שמגיע לקולנוע בשביל לחשוב ולאמץ את האינטלקט ימצא הנאה ב"יחי קיסר!". למרות היופי הוויזואלי הרב בסרט, והסצינות המרהיבות והמשעשעות, "יחי קיסר!" הוא יותר מגלריית תמונות שמאפשרת ליוצריו להפגין את הווירטואזיות שלהם ביצירת סרטים. הסרט הוא יחידה אחת, עם עלילה פחות-או-יותר קוהרנטית ואחידה, גם אם במבט ראשון נראה שלא כל עלילות המשנה משרתות אותה. נושא משני בסרט הוא הדת, ובאופן משני עוד יותר הקומוניזם, אבל הוא גם עוסק בשאלה - מה עושה בן-אדם טוב?
כאן נראה לי שרוב המבקרים פיספסו שתי נקודות: האחת, הם כותבים שהסרט טוען שהקולנוע הוא הדת החדשה. זה נראה לי לא נכון. הסרט ה"מרכזי" בתוך הסרט, ששמו הוא גם "יחי קיסר!", הוא הפקה הוליוודית מונפצית על האימפריה הרומית. לכאורה, הסרט אמור לספר על ישו, אבל נראה שישו הוא רק תירוץ, שנועד לרצות את דעת הקהל, ומאפשר להציג את הפאר של רומא בתקופתו. כפי שמבקרי הקולנוע יודעים לציין, גם זה ז'אנר ידוע בסרטי האולפנים של שנות ה-50. האולפן שמפיק את הסרט נקרא "קפיטול", שאמנם אומר בפשטות "הבירה", אבל מקור השם הוא בקפיטול של רומא, הבירה הראשונה של אימפריה מערבית. כאן הרמז לכך שהסרט מתאר את הקולנוע לא כממסד הדתי של ימינו, אלא כרומא של ימינו (אולי השם מרמז גם ל- "הקפיטל" של מארקס, אבל זה נושא אחר). וכדאי לזכור שרומא היא לא רק מקור החטאים והשחיתות, אלא גם מרכז התרבות הגדול ביותר בזמנה, מרכז ללימודים וליצירה. אזרחי האימפריה הרומית נהנו משלום ומאיכות חיים שנעלמו למאות שנים אחרי נפילתה.
נשאלת השאלה, אם הוליווד היא רומא, אז איפה נמצא ישו? ישו כמעט לא מופיע ב"יחי קיסר!", לא בסרט ובאופן מובהק יותר גם לא בסרט שבתוך הסרט, אבל יש מספר התייחסויות לנצרות ולדת, מספיק בשביל שלא יהיה מדובר באיזכור סתמי. הסרט נפתח בסצינת וידוי כנסייתית, כאשר אדי מאניקס, פותר הבעיות המקצועי, גיבור הסרט, מתוודה על חטאיו - עישון שלוש סיגריות, למרות הבטחתו לאישתו שיפסיק לעשן. כאן נמצאת הטעות השנייה של רוב המבקרים: הם טוענים שהדבר מציג אותו כצבוע, שהרי במהלך היום הוא עסוק בחטאים חמורים יותר: הוא מתמרן אנשים, משקר ומציג מצגי-שווא, הכל על-מנת לשמור על האינטרסים של האולפן המעסיק אותו. אבל מאניקס לא רואה בדברים האלה חטאים, ולא בטוח בכלל שצריך לראות אותם ככאלה. הוא אוהב את השחקנים שהוא דואג להם, למרות אי-מושלמותם, ושומר אותם מטעויות שיחרבו להם את הקריירה ואת החיים. מאניקס רואה את מה שהוא עושה לא כעבודה, אלא כשליחות.
וכאן אנחנו חוזרים לשאלה מה עושה אדם לאדם טוב? מה עושה סרט לסרט טוב? נראה שאחת התשובות היא: הוא עושה טוב לאנשים אחרים. והסרט "יחי קיסר!" הוא סרט מהנה ומצחיק, שנותן לצופים להינות במשך שעה וחצי ולחזור לחייהם טובים ומאושרים יותר. לכו לראות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה