יש כמה וכמה מאמרים שתוקפים את רעיון ה"פוסטמודרניזם" וה"פוליטיקלי-קורקט", כמו למשל המאמר של פרופ' גדי טאוב במוסף "הארץ" (16.12.2015). כשהתחלתי לקרוא אותו חשבתי שהוא לא מבין את הרעיונות האלה, אבל עם קריאת הדוגמאות למעשים ולאמירות שנעשים בשמם של פוסטמודרניזם ופוליטיקלי קורקט, התחלתי לחשוב שאולי אני זה שלא מבין. אז אני אנסה להסביר מה הדרך בה אני מבין "פוסטמודרניזם" ו - "פוליטיקלי קורקט".
אני לא מבין גדול בפוסטמודרניזם: לקחתי בזה קורס בשנה ב' ולא הצלחתי לסיים אותו. עד כמה שאני זוכר, "פוסטמודרניזם" זו תיאוריה בביקורת אמנות, שהתקיימה בצרפת בשנות ה 70 (בערך) של המאה שעברה. לכנות משהו "פוסטמודרני" בלי מומחיות אמיתית בנושא זה כמו לומר שתיאורית היחסות אומרת שהתוצאה תלויה במתבונן - בלי להבין בפיזיקה. היום "פוסטמודרניזם" קיבל משמעות אחרת, ובשביל לתאר אותה עדיף להשתמש במונח "פוסטמודרניות" (אני אגנוב בלי בושה מהירוקי אזומה), ולומר "פוסטמודרניסטי" במקום "פוסטמודרני".
"פוסטמודרניות" , או "אחרי המודרניות", מתייחסת לתקופה שאחרי נפילת בריה"מ ו"קץ ההיסטוריה" (שבינתיים קמה לתחייה, אבל לא חשוב) ונמשכת בימינו. סיום המלחמה הקרה הביא ל"קץ הנרטיבים הגדולים". אם במלחמת העולם השנייה העולם התחלק ל"דמוקרטי" ו"פאשיסטי", הרי שאחריה הוא התחלק ל"קפיטליסטי" ו"קומוניסטי". כל אדם יכל לראות עצמו כשייך לאחד הצדדים, וכמקדם את הסיפור ההיסטורי שבסופו אחד הצדדים ינצח ויקים אוטופיה כלל-עולמית. עם נפילת הגוש הקומוניסטי הסיפורים האלה נגמרו, ובני-האדם נותרו אבודים, ללא סיפור שיסביר את מקומם בעולם ואת תכלית חייהם.
"פוסטמודרניות" היא תולדה של החופש מאותם "סיפורים גדולים", כאשר במקום לגדול בתוך סיפור אחד בני-האדם יכולים להכיר מספר גדול של סיפורים, מספר גדול של נקודות מבט. נקודת מבט היא לא רק פרשנות של עובדות, אלא גם הכללה של עובדות מסוימות והתעלמות מאחרות. בני-אדם, המספרים סיפורים לעצמם, לאחרים ולילדיהם, לא יכולים לתאר את המציאות במלואה, ונאלצים לספר רק את העובדות הנראות להם חשובות. בזמן הפוסטמודרניסטי, בני-אדם לומדים להכיר נקודות-מבט שונות רבות, ונהיים מודעים לעובדה שכל אחת מהן מוגבלת ומעוותת. הטענה הפוסטמודרניסטית היא לא שאין אמת אחת, אמת מוחלטת, אלא שהאמת שבני-אדם מספרים אחד לשני היא חלקית. הכרת נרטיבים שונים, הכרת העובדות שנראות חשובות גם לאנשים אחרים, לא מערערת על המציאות אלא מאפשרת לראות תמונה שלימה יותר.
כאן אני מתחבר ל"פוליטיקלי קורקט". אין לי מושג מה מקור המושג (מעבר למה שגוגל יכול לספר). הוא נתפס כסוג של צביעות, כניסיון "לצבוע" את השפה ולסרס אותה ממונחים שמעליבים אחרים, מתוך התחשבות מוגזמת ב"ריגשותיהם". כך דווקא האנשים הגזעניים ביותר, שמניחים שבני הגזע השונה הם בעלי רגישות מיוחדת, ישתמשו בשפה מיוחדת בשביל להסוות ולעקוף את הגזענות שהם מחזיקים בה. דווקא אלו הרואים את האחרים כשווים אליהם, כקשוחים ובעלי ראייה בהירה של המציאות, לא יהססו לכנות אותם בשמם המקובל.
את ה"פוליטיקלי קורקט" אני מחבר למות הנרטיבים הגדולים: אם אין נרטיב שהוא נכון באופן מוחלט, הרי שגם אין זהות יציבה לאדם. תיוג אדם תחת שם מסוים מכניס אותו לנרטיב מסוים ומגביל אותו. כמובן, אין לנו ברירה אלא לכנות אדם בשם, בסופו-של-דבר, אבל יש להשתדל לראות את האדם השלם בעצמו, ולא להגביל אותו תחת הגדרות שונות. כאשר אנחנו מכנים אדם "שחור", אנחנו אוטומטית מייחסים לו תכונות נוספות, במודע או שלא. כאשר אדם שומע שמתייחסים אליו כאל "שחור" הוא מניח מייד שחושבים עליו דברים אלה, או מייחס אותן לעצמו. פוליטיקלי-קורקט לא אומר להימנע מהכרת המציאות, אלא רק מכפיית תוויות עליה. אדם הוא לא "אדם שחור" אלא "אדם שצבע עורו שחור".
הפוליטיקלי-קורקט בשבילי הוא להתייחס לאדם בלי תוויות: גזעיות, מגדריות או אחרות. להיות לא-פוליטיקלי-קורקט מעליב בגלל שהשפה מחילה סטריאוטיפים על האדם. באופן הבולט ביותר זה אומר שימוש בעלבונות גזעניים, וכנגד זה יצא הפוליטיקלי-קורקט בהתחלה, אבל עם התפתחות השימוש בפוליטיקלי-קורקט, הוא התרחב להמנעות מסטריאוטיפים בכלל. תפיסות סטריאוטיפיות קיימות בשפה שלנו באופן כמעט בלתי-מובחן, ולפעמים צריך להיות חלק מהקבוצה אותה מעליבים (בלי כוונה!) כדי להרגיש בעלבון.
גם סטריאוטיפים חיוביים יכולים להעליב - האסייאתים חכמים, היהודים עשירים, המזרחיים משפחתיים, וכדומה. אמירות מסוג זה מכניסות אנשים לקבוצה ומייחסות להם במובלע גם את התכונות הסטריאוטיפיות האחרות (נהגים גרועים, קמצנים, לא תרבותיים, בהתאמה). בנוסף, הן מעליבות כלפי מי ששייך לאותה קבוצה אבל לא עונה על הסטריאוטיפ - יהודי עני הוא לא יהודי אמיתי? אסייתי עם ציונים גרועים? מזרחי שאמא שלו לא יודעת לבשל?
טוב, זו בערך ההגנה שלי על ה"פוליטיקלי קורקט". אני רוצה לענות גם לביקורת על סירוב הממשל האמריקאי, בראשות הנשיא אובמה, לכנות את הטרור האיסלאמי "איסלאמי". מבקרי הממשל מכנים זאת התרפסות בפני המוסלמים, המונעת מריגשות אשמה של המערב האינטלקטואלי. הנימוקים של אובמה ושל אחרים מהצד הליברלי של המפה הפוליטית בארה"ב הם אחרים: הם לא רוצים "למתג" את הטרוריסטים כמייצגי האיסלאם. לגישתם, הטרוריסטים הם קודם-כל טרוריסטים, שבמקרה גם פועלים בשם האיסלאם. כדאי לשים לב שרוב אירועי הטרור בארצות הברית לא מתבצעים על-ידי מוסלמים, אלא על-ידי מטורפים רגילים לגמרי. הסירוב לכנות את הטרוריסטים המוסלמים "מוסלמים" הוא לא רק מוסרי, אלא גם טקטי - למתג אותם כבודדים ולמנוע מאחרים להצטרף להם. ברעיונות מסוכנים יש להילחם בעזרת רעיונות יותר.
אלה הרוצים להילחם בטרור המוסלמי כמוסלמי, ולכן מציעים להילחם קודם כל באיסלאם, נוהגים בדרך-כלל להציג את הטרוריסטים כפאנאטים, כדבקים ביותר בעקרונות האיסלאם. הם מחזיקים בתפיסת עולם מודרניסטית המנסה לייצר מודל ומבנה לתופעה, ובדרך-כלל הם יציירו את הטרוריסטים במרכז, כשמסביבם מעגל של "תומכים", ובמעגל החיצוני את המוסלמים ה"מתונים". התפיסה הזו לא רק מעוותת, היא גם מסוכנת: היא מציגה את הטרוריסטים כמוסלמים ה"אמיתיים", ומעבירה ביקורת מובלעת על מוסלמים אחרים כמזוייפים, חלשים, "מתיוונים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה