משחקים בביקורת:"כשמארני הייתה שם"

אחד המועמדים לאוסקר בקטגורית האנימציה השנה (2016) הוא הסרט היפני "כשמארני הייתה שם". זהו עוד סרט מבית היוצר של אולפני "ג'יבלי", שכבר היו מועמדים לאוסקר וגם זכו בו ("הנסיכה מונונוקי" , "המסע המופלא"). הסרט, המבוסס על רומן מאת ג'ואן רובינסון,  מספר על אנה, נערה מאומצת החשה עצמה מנותקת מהחברה, הנשלחת לחופשת-הבראה אצל הדודה והדוד. בכפר שעל שפת-הים היא פוגשת נערה מסתורית בשם מארני, ודרך ההיכרות עימה לומדת להשלים עם עצמה, עם היותה מאומצת, ועם קיומם של אנשים אחרים. אפשר לתאר את הסרט כסיפור-התבגרות, המתנהל על-פי כללי רומן חניכה קלאסי:

• הרומן מתאר את חיי הגיבור מילדותו עד בגרותו.

• קיימת סיבה ליציאתו של הגיבור למסע. אי שביעות רצון הנובעת מאבדן או אסון אחר מונעים אותו מלחיות בחיק משפחתו.

• תהליך ההתבגרות הוא ארוך,קשה והדרגתי. התהליך כרוך בהתנגשות מתמדת בין מאוויי הגיבור לבין הסדר החברתי.

• בסופו של דבר הגיבור מקבל את ערכי החברה ומשתלב בתוכה.

טוב, זה מסכם את הסרט די טוב, וכולל את כל הפרטים החשובים. אבל זה די משעמם, לא? בואו נסתכל על הסרט קצת יותר לעומק, נשחק קצת עם פרשנויות מופרכות ומרחיקות-לכת, ונראה לאן נגיע. אזהרה - הרבה ספוילרים.

בתחילת הסרט אנחנו רואים את אנה, בת קצת יותר מעשר, מציירת במסגרת בית-הספר. הציורים שלה יפים, אבל אין בהם דמויות של אנשים. המורה שואל אותה לרגע על הציור שלה, אבל לא מחכה לתשובה וממהר לטפל בילדים אחרים. השאלה של המורה והקטיעה הפתאומית של האינטרקציה מכבידים על אנה, והיא נתקפת בלחץ בחזה וקשיי נשימה. אנה מתארת לצופים כיצד היא מרגישה: "בעולם הזה יש מעגל קסום. האנשים האלה נמצאים בתוכו, ואני נמצאת בחוץ". הסצינה משאירה תחושה של בדידות, של חרדה ושל ניתוק מאנשים אחרים.

את הקשיים החברתיים של אנה אפשר לראות בשתי פרשניות (לפחות). פרשנות אחת היא פרשנות מוכוונת-אינדיבידואל. על-פי הגישה הזו, אנה סובלת מחרדה חברתית וחוסר-ביטחון שנובעים מטראומת ילדות ומקשר לא טוב עם הוריה. הפגיעות שספגה בחלק הריגשי של הנפש, מונעות ממנה לפתח אישיות בוגרת רציונלית ובריאה. המבנה הנפשי הפגום של אנה קודם, והוא הגורם ליחסים החברתיים הפגומים. המחלה הנפשית מונעת ממנה לקיים יחסים בריאים (פגיעה באיד הביאה לאגו פגום, ומונעת התפתחות של סופר-אגו בריא. באמת? לא).

פרשנות אחרת למצבה של אנה היא פרשנות מוכוונת-חברה, "יפנית".  על-פי ווטסוג'י טטסורו (Watsuji Tetsuro (和辻 哲 , פילוסוף יפני מראשית המאה ה-20, החברה קודמת לאינדיבידואל. דרך הניתוח של המילה היפנית ל"אדם" (Ningen 人間 - המילה מורכבת מהסימניות "אדם" 人 ו"ביניים"間), הוא מתאר כיצד בתפיסה היפנית האדם תמיד נמצא "בתווך". לאינדיבידואל אין קיום בפני-עצמו אלא הוא נוצר  מהיחסים בין אנשים. הקשרים החברתיים מגדירים את האדם, ולא הוא שיוצר את הקשרים החברתיים, אלא הוא התוצאה שלהם. אם ניישם את התפיסה הזו על אנה, הרי שהיא סובלת מפגיעה בקשרים החברתיים שלה: כילדה מאומצת, היא לא יודעת מה מקומה ואיך היא עומדת ביחס לאחרים, ואי-הוודאות הזו מקשה עליה לתפקד. אפשר להסתכל על הסרט ועל התהליך שעוברת אנה דרך שתי הפרשנויות האלה: מצד אחד מצבה הנפשי של אנה, ומצד שני מקומה בחברה והיחסים בין אנשים.

מכיוון שהיא סובלת מקוצר-נשימה אנה נשלחת מהעיר אל הכפר, אל סביבה שאולי תקל על בריאותה. היא מתארחת אצל דודיה, זוג שמח, ידידותי ולא-אופנתי באופן מופגן. למרות החום והחיבה שהם מפגינים כלפיה, היא מתנהגת אליהם בנימוס מוקפד ובקרירות. גם לאימה המאמצת היא קוראת "דודה" (אובה-סאן, כינוי כללי לאישה מבוגרת), ולא "אימא". היא במהרה גם מסתכסכת עם שאר הילדות בכפר, והן שמות-לב שהיא יוצאת דופן: יש לה עיניים עם גוון כחולות, וזה מאוד לא-יפני מצידה. הפגם הגופני הופך את אנה לזרה במהותה, זרה באופן שאי-אפשר לברוח ממנו.

ממקומה החיצוני לחברה, אנה מתחברת עם ילדה זרה לחלוטין: מארני, ילדה בלונדינית החיה באחוזה מבודדת. הגישה היבשתית אל האחוזה נחסמת בעת הגיאות, אבל אנה פוגשת את מארני דווקא בעיקר בזמני הגיאות, כשמארני מגיעה לאסוף אותה מהחוף עם סירה. הן נהיות חברות קרובות, והיא לומדת על ההורים העשירים-אך-מזניחים של מארני, ועל הסבתא הקשוחה שלה. מארני מזמינה אותה יום אחד למסיבה שהוריה מארחים, שם אנה מתחפשת לנערת-פרחים… ובורחת להסתתר כשהיא זוכה ליותר-מדי תשומת-לב מהאורחים. אנה גם מתוודעת שם לקאזוהיקו, חבר של מארני, בו היא מקנאת מיד. לאחר המסיבה, היא ומארני רוקדות בגן.

   

אנה היא קצת נערית, טום-בוי, איפיון שנעשה במודע, והסרט משחק עם המגדר שלה. היא לובשת מכנסיים רוב הסרט, ובקטע הקצר בו היא לובשת יוקאטה - לבוש יפני מסורתי לבנות - היא מרגישה מאוד לא בנוח. כשהיא רוקדת עם מארני, כשמארני מלמדת אותה לחתור בסירה, מחבקת אותה ורוצה להכיר אותה… אנה קצת מסמיקה, ומשמעות הסצינה הייתה יכולה להיות שונה אם אנה הייתה ילד ולא ילדה. האם מדובר בסיפור לסבי? האם סיפור הגילוי העצמי של אנה הוא גם סיפור יציאה מהארון? כנראה שלא. הרעיון הוא יותר האהבה הילדותית שבין אנה ומארני: אהבה מיידית, ללא תנאי, ללא מין ומגדר. אהבה, אם תרצו, שמתקיימת גם בין הורים וילדים, האהבה שחסרה לאנה.

עם-זאת, ההתבגרות אורבת לאנה, ומבשרת על קץ הילדות ועל הכורח להתבגר. היא נפגשת עם מארני רק בזמני הגיאות, שמגיעים בתדירות מחזורית. אם יש ספק בנוגע למשמעות, הרי שהדוד שלה מדגיש כי הגיאות היא למעשה כוחו של הירח. הצד השני, הצד הגברי, מתבטא בצורת אסם ישן - גבוה, ישר ומוצק, אסם שמסופר עליו כי הוא רדוף-רוחות. באסם הזה היו המשרתות המרושעות מאיימות לכלוא את מארני כשהייתה "ילדה רעה". ברגע השיא של הסרט, אנה לוקחת את מארני לאסם בשביל להתמודד עם הפחד שלה מהמקום. כשהן מתקרבות למקום מתחילה סערה עזה. בזמן שהן מתחבאות באסם מפני הסערה, מארני מתחילה לקרוא לאנה "קאזוהיקו", שמו של החבר שלה, איתו רקדה במסיבה באחוזה. היא לבושה במעיל שלו, ובסופו של הלילה הוא מגיע להציל את מארני, שנראה ששכחה לחלוטין מקיומה של אנה.

הנוכחות של מארני לאורך הסרט היא חצי-חלומית - לפעמים היא נמצאת שם ולפעמים נעלמת, כמו האחוזה שפעם נראית מוזנחת ונטושה, ופעם מפוארת ושוקקת-חיים. הקו בין המציאות ובין דימיונותיה של אנה מטושטש ונחצה בסרט בלי להרגיש פעמים רבות. לא לגמרי ברור אם מארני אמיתית, מדומיינת, או שאולי היא רוח-רפאים, שנמצאת איפהשהו בין המציאות והדמיון. תיאור מארני ושאר דרי-האחוזה כרוחות-רפאים מקבל חיזוק מהרמזים על היותם של האסם והאחוזה רדופי-רוחות. אנה גם מוצאת יומן עתיק, בו מארני מספרת על האירועים שאנה הייתה שותפה להם - כמו למשל על הזמן שרקדה עם נערת הפרחים במסיבה של הוריה. כשאנה מתחלפת בקאזוהיקו בנסיבות שונות, אפשר להיראות זאת כאילו רוחו נכנסת בה. הרוחות גם יכולות לגרום למחלות: כשאנה לא נפגשת עם מארני בזמן הקבוע, היא כועסת עליה  - ואנה חולה. אפשר לראות את זה כמחלה שנגרמה מהסערה הריגשית שאנה נמצאת בה - או כמחלה שנגרמה מהכעס של הרוח, כמיטב המסורת.

(אזהרת ספוילר משמעותי)

התופעות המוזרות מקבלות הסבר רציונלי בסוף הסרט, כשמתגלה שמארני היא בעצם סבתה של אנה. אחרי שאימה עזבה, מארני גידלה אותה כל עוד יכלה, עד שהגיל המתקדם אילץ אותה למסור את אנה לאימוץ. אנה הייתה צעירה מכדי לזכור, אבל היא זוכרת בתת-המודע שלה את הסיפורים שמארני סיפרה לה על זיכרונותיה מהאחוזה. בנוסף לגילוי זה, אנה לומדת שלמרות שמארני גדלה עם הוריה האמיתיים, היא לא הייתה מאושרת, כי הוריה היו מזניחים אותה, ומשאירים אותה בידיה של הסבתא המתעללת והמשרתות האכזריות. שני גילויים אלה עוזרים לאנה להשלים עם היותה מאומצת, ולקרוא לאמה המאמצת  "אמא".

אפשר לפרש את ההשלמה הזו בשתי דרכים: בדרך האינדיבידואלית, ובדרך החברתית. אם נסתכל על אנה כעל אינדיבידואל, הרי שהגילוי "מתקן" לה את חוויות הילדות הטראומתיות, היא זוכה מחדש באהבה בלתי-אמצעית ומקבלת בטחון עצמי, שמאפשר לה לצאת מה"גולם", לתקשר עם אחרים ולרכוש חברים. מהצד השני, אם נסתכל דרך ההקשר החברתי, הגילויים של אנה מלמדים אותה מה מקומה בחברה, איפה היא נמצאת במטריקס החברתי, מאיפה הגיעה, ואיך היא עומדת ביחס לאחרים. מהמקום הבטוח והמוצק היא יכולה לתקשר עם אחרים, ולהיבנות כאדם בוגר.

עכשיו בואו נלך עוד יותר רחוק… ונספר את הסיפור של אנה כסיפורה של יפן.

אנה נשלחת מהעיר אל הכפר. יש בכך חזרה אל העבר, אל המקור. הסרט מתנהל כולו ב"זמן חלום". התנודות בין חלום ומציאות הן גם תנועות בין זמנים שונים: בין ילדותה של מארני וילדותה של אנה. אבל תקופות הזמנים לא ברורות, והן גם לא מסתדרות עם סיפור החיים של הדמויות. האחוזה שמארני חיה בה נמצאת בערך בתחילת המאה ה-20, ובאותו זמן אנה נמצאת בזמנים המודרנים, או לכל הפחות בסוף המאה. קצת קשה לראות כיצד הן יכולות להיות באותו זמן סבתא ונכדה, כשמפרידות ביניהן כמעט מאה שנה (בנוסף, אנחנו לומדים שאמה של אנה ילדה אותה בגיל צעיר). חוסר-ההתאמה הזה מעודד לחשוב על הזמנים כסימליים יותר מאשר כמציאותיים: סבתא מארני חיה ביפן של תקופת מייג'י, תקופה  בה המערב נכנס ליפן בצורה אלימה, ועדיין היה זר לחלוטין - מארני היא בלונדינית ועיניה כחולות. אנה, לעומתה, היא יפנית של היום. גם אם היא נראית יפנית מבחוץ, הרי שיש בה משהו זר, משהו שנרכש והופנם מהמערב - עיניה בעלות הגוון הכחול. הזרות הזו הופכת אותה ל"מאומצת" , כמו המאפיינים ה"מערביים" שיפן מאמצת, ולאבודה ומנותקת בארצה-שלה. אבל רק ההשלמה עם המאפיינים הזרים המאומצים שלה יכולה לאפשר לה לנוע קדימה.

אז… התחלנו מסרט ילדים כיפי ונחמד, רומן-חניכה סטנדרטי, והגענו לסרט שמספר את סיפורה של יפן, פילוסופיה השוואתית של האישיות, והוספנו התבגרות מינית לכל העניין. האם הפרשנות הזו נכונה? כנראה שלא. האם זה שימושי למשהו? חס וחלילה. האם זה היה כיף? אני , בכל-אופן, נהניתי.
(מעניין להשוות את הסרט לסרט אנימציה אחר, שגם הוא מועמד לאוסקר השנה: "הקול בראש". בסרט האמריקאי, יש קדימות ברורה לעולם הפנימי על-פני החיצוני, ובתוך האינדיבידואל מתקיים עולם שלם. הקשרים החברתיים מקבלים מקום משני, כשההורים והחברים הם בעלי משמעות רק בדרך שבה הם גורמים לאינדיבידואל להרגיש. החשיבות שלהם היא שוות-ערך ל"בייסבול" או ל"השתטות".)