אני ממש אוהב את סיפורי דוד המלך, כפי שהם מופיעים בתנ"ך. רוב האנשים לא מכירים את הסיפורים או את הפרטים המלאים שלהם, וחבל. הסיפורים המוכרים הם בערך: דוד וגולית… ואז היה איזה קטע עם דוד ויונתן… ושאול רדף את דוד... ואז… דוד החליף את שאול כמלך… ואחרי-זה שלמה ירש את דוד. אתם שמים לב שיש כאן כמה חורים גדולים, נכון?
סיפורי דוד המלך הם סיפורים די מדהימים. גם אם מסתכלים על העלילה הגדולה - בן צעיר למשפחת אצולה מקומית, שנבחר על-ידי אלוהים להפוך למלך - וגם אם מסתכלים על הסיפורים הקטנים. יש בהם מוטיבים שחוזרים באפוסים בכל העולם - ענקים, נשים יפות, גורל, יורשים נרדפים, מרד, קונספירציה, אהבה.
אני רוצה להתחיל דווקא מאחד ההיי-לייטס של האפוס: הסיפור על דוד ובת-שבע (שמואל ב' , פרקים י"א-י"ב). זה סיפור נהדר, על כוח וערכים, על הניגוד בין הרגש והשכל (או הצרכים הגופניים מול הצדק), על נאמנות ובגידה ובסופו-של-דבר, על אנשים. זה אחד מהסיפורים הידועים שמשאיר רושם על כל מי שקורא אותו, ובכל-זאת אני רוצה לספר אותו במילים שלי ולתאר מה אני מוצא בו מעניין. התנ"ך מקמץ בתיאוריו, ומכל פרט אפשר להוציא סיפור שלם, אבל אנסה לשמור על סיפור מעניין, בלי יותר מדי סטיות. עלילתיות.
בנקודת הפתיחה של הסיפור דוד נמצא בשיאו: הוא כבר לא היורש הצעיר הנרדף על-ידי המלך. הוא גם לא גיבור-מלחמה גולה, גנרל בצבא הפלישתים (ידעתם שדוד שירת כגנרל בצבא הפלישתי? לא? אני לא ידעתי את זה). דוד הוא כבר "דוד המלך": יש לו נשים, ילדים, צבא. הוא שולט בממלכה ביד רמה, ומספיק חזק בשביל לשלוח את צבאו לפעולות עונשין כנגד שכניו.
ערב אחד, בזמן שצבא ישראל בראשות יואב שר-הצבא נלחם כנגד בני עמון, דוד מתעורר משנת-הצהריים בארמונו שבירושלים ויוצא למרפסת המשקיפה על העיר. ממקומו הגבוה, דוד רואה אשה יפה מתרחצת, ולא צריך הרבה דמיון כדי להבין מה עובר בראשו. הוא שואל מי זו האשה היפה, והתשובה היא : "הלוא-זאת בת-שבע בת-אליעם אשת אוריה החיתי". היא אשה אצילה, צעירה בדור מדוד המלך, אבל מה שחשוב זה שהיא אשה נשואה (לחיתי, בן למיעוט מקומי, אבל זה כבר סיפור אחר). זה לא מפריע לדוד, ששולח לה הזמנה לארמון. ולהזמנה מהמלך לא מסרבים.
אוריה אכן חוזר, אבל הוא לא ממש מתנהג על-פי התסריט. הוא מתרגש מאוד מהכבוד שהמלך חולק לו כגיבור מלחמה, ונשאר נאמן לחבריו שנשארו בשדה-הקרב. אוריה הוא איש כבוד נאמן עד-כדי-כך שהוא מסרב ללכת לביתו, ונשאר לשכב לישון בשער הארמון: "אדוני יואב, ועבדי אדוני על-פני השדה חונים, ואני אבוא אל-ביתי, לאכול ולשתות, ולשכב עם אשתי? חייך וחי-נפשך אם אעשה את הדבר הזה! " גם כשדוד מאכיל ומשקה אותו לשוכרה, הוא מסרב לחזור לביתו ונשאר לישון עם המשרתים בארמון. אוריה משמש כמראה ערכית לדוד, שמייצג כאן את הצרכים הגופניים.
אחרי מות אוריה, ואחרי תום תקופת האבל, דוד קורא אליו את בת-שבע ומוסיף אותה אל נשותיו. אבל הוא לא יוצא מזה בזול: אלוהים שולח אליו נביא שיספר לו את משל כבשת-הרש: ישנם שני אנשים בירושלים, אחד עשיר ולו הרבה כבשים, ואחר עני, ולו כבשה אחת אותה אהב כבת. יום אחד הגיע אורח אל האיש העשיר, ובמקום לשחוט כבשה משלו, הלך העשיר ולקח את כבשת האיש העני, ושחט אותה על-מנת להגיש לאורח. כשדוד שומע את הסיפור, המוצג לו כסיפור אמיתי, הוא כועס ורוצה להעניש את האיש העשיר הרשע. והנביא אומר לו: "אתה האיש". (איזו שורה נהדרת)
העונש הראשון לא מאחר לבוא, והילד אכן חולה. שבעה ימים דוד צם ומתפלל לאלוהים שיציל את בנו, וביום השמיני התינוק מת. משרתיו ויעציו חוששים לספר לו - אם כשהילד היה חולה דוד סירב לאכול, הם מפחדים שכשישמע שמת, הוא יתאבד. אבל דוד רואה שהם מתלחשים ביניהם, ומנחש שהילד מת. להפתעתם, הוא קם, מתרחץ ואוכל. הם שואלים אותו: "מה הדבר הזה אשר עשיתה? בעבור הילד חי צמת ותבך, וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם?" ודוד המלך עונה: "בעוד הילד חי צמתי ואבכה, כי אמרתי: "מי יודע? יחנני יהוה וחי הילד"; ועתה מת. למה זה אני צם? האוכל להשיבו? אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי".
סיפור דוד ובת-שבע מסתיים (בינתיים) בטון קצת אופטימי: הבן הבא שנולד לדוד ובת-שבע הוא לא אחר מאשר שלמה. כבר מלידתו מתואר כי אלוהים אוהב אותו, ונתן הנביא נותן לו שם מתאים: "ידידיה".
סיפור דוד ובת-שבע מסתיים (בינתיים) בטון קצת אופטימי: הבן הבא שנולד לדוד ובת-שבע הוא לא אחר מאשר שלמה. כבר מלידתו מתואר כי אלוהים אוהב אותו, ונתן הנביא נותן לו שם מתאים: "ידידיה".
אני מוצא את הסיפור הזה מקסים. יש בו תככים, יש בו דם, יש בו מין. יש בו ערכים ואת המאבק הכל-כך יסודי בתרבות היהודית-נוצרית של האמונה כנגד היצרים. כמו כל סיפור מיתולוגי עממי הוא בא להסביר וללמד אותנו: מדוע דוד, משיח אלוהים, נענש בסופו-של-דבר ומרדו בו? מה היא הדרך הנכונה, הסיבה הנכונה לצום ולאבל? הוא מלמד אותנו את הדרך הנכונה בה חייל נאמן צריך לנהוג. הוא מחזק את האמונה שלנו בשכר ועונש, בחטא ובצדק. ואת כל זה הוא עושה רק בחמישים פסוקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה